החלטה בתיק רע"א 7408/10

           זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' זרנקין) מיום 26.9.2010, בה נקבע כי צו הקפאת הליכים שניתן ביום 9.5.2010 יחול אף ביחס לתביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים 3 ו - 4 בבית משפט השלום בראשון לציון ולפיכך יעוכבו ההליכים בתביעה זו.

           תמצית העובדות והטענות הצריכות לעניין היא זו:

1.        המשיבות 1 ו - 2 (להלן: החברות) עוסקות, בין היתר, בייצור והרכבה של מעגלים מודפסים, אותם הן מספקות ללקוחות שונים בתעשיית האלקטרוניקה הרפואית ובתעשיות הביטחוניות. בשלב מסוים נקלעו החברות לקשיים כלכליים, וצברו לחובתן חובות העומדים על סך כולל של כ - 12.3 מליון ש"ח למוסדות שונים, לעובדים, לספקים ולבנקים. במצב דברים זה, הוגבלו חשבונותיהן של החברות והאשראים שהועמדו לרשותן על ידי הבנקים בוטלו. משכך, פנו החברות לבית משפט קמא בבקשה להקפאת הליכים לתקופה בת 3 חודשים (להלן: הבקשה להקפאת ההליכים). במסגרת בקשה זו, עתרו החברות לכך שצו ההקפאה יחול גם על המשיבים 3 ו - 4, בעלי המניות ומנהליהן של החברות. ביום 9.5.2010 נעתר בית המשפט לבקשה והורה על הקפאת ההליכים נגד החברות ונגד המשיבים 3-4 בהדגישו כי צו הקפאת הליכים נגד בעלי מניותיה של חברה אינו ניתן כדבר שבשגרה, אך בשל הנסיבות המיוחדות המתקיימות במקרה דנן ונוכח מגעים ממשיים עם משקיע חיצוני למכירת מניות ממניות החברות לידיו, מן הראוי לאפשר למשיבים 3-4 כמי שבקיאים בענייניהן של החברות, לסייע לנאמן בקידום משא ומתן זה מבלי שאימת הנושים תרחף מעל ראשם. צו ההקפאה הוחל, אפוא, גם לגבי הליכים משפטיים נגד המשיבים 3 ו-4, הנובעים מערבותם האישית לחובות החברות.

2.        ביום 17.6.2010, הגישה המבקשת (חברה פרטית שעיסוקה בעיבוד ואספקה של סרטי מתכת) לבית משפט השלום בראשון לציון תביעה בסדר דין מקוצר שסכומה כ - 9,000 ש"ח, נגד המשיבים 3-4 (להלן: התביעה). במוקד התביעה עמדה טענתה של המבקשת, לפיה יש לחייב את המשיבים 3-4 באופן אישי בתשלום חובותיה של המשיבה 2, בין היתר, מכוח עילות של הרמת מסך ההתאגדות, תרמית, רשלנות וניהול משא ומתן שלא בתום לב. על-פי הנטען באותה תביעה, הזמינו המשיבים 3-4 סחורה מן המבקשת ויצרו בפניה מצג שווא לפיו יהא באפשרותה של המשיבה 2 לשלם בעבור הסחורה שהוזמנה אף שבאותו המועד היו המשיבים 3-4 מודעים לעובדה שהמשיבה 2 נקלעה למצב של חדלות פירעון. המבקשת סמכה טענה זו על כך שבמועד אספקת הסחורה כבר הייתה הבקשה להקפאת הליכים תלויה ועומדת. 

           המשיבות 1-2 (באמצעות הנאמן) פנו מצידן לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יורה על עיכוב ההליכים בתביעה שהגישה המבקשת כאמור ועל כך שהיא רשאית להגיש חלף זאת תביעת חוב לנאמן. המבקשת, סברה כי אין מקום להורות על עיכוב ההליכים בתביעתה, בציינה כי ככל שהדבר נוגע למשיבים 3 ו-4 חל צו הקפאת ההליכים, על פי לשונו, רק לגבי הליכים משפטיים הנובעים מערבותם האישית לחובותיהן של החברות ואילו תביעתה של המבקשת נסמכה על עילה של חבות אישית שחבים המשיבים 3-4 לחובותיה הנטענים של המשיבה 2, בין היתר, מכוח הרמת מסך ההתאגדות. המבקשת הוסיפה וציינה כי בניגוד לטענת הנאמן, הוגשה על ידה במקביל עוד ביום 6.6.2010, תביעת חוב בגין החוב הנדון.

           בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבות 1-2 והורה ביום 26.9.2010 על עיכוב ההליכים בתביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבים 3-4, בקובעו כי המדובר בחוב שמקורו, לפי הנטען, בתקופה שקדמה למתן צו הקפאת ההליכים. עוד קבע בית המשפט כי אף שצו ההקפאה חל בעניינם של המשיבים 3-4 על הליכים משפטיים הנובעים מערבותם לחובות החברה, אין מניעה להחילו גם על תביעת המבקשת, העותרת לחיוב אישי של המשיבים 3-4 בגין חוב של החברה.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

3.        המבקשת טוענת, כי טעה בית משפט קמא בקובעו שתביעתה מתייחסת לחוב שמקורו בתקופה שקדמה למתן צו ההקפאה והיא מציינת לעניין זה כי מרבית החוב הנטען נובע מהזמנה הנושאת תאריך 4.5.2010, אשר סופקה למשיבה 2 ביום 5.5.2010 וכי במועד זה כבר עמדה בפני בית משפט קמא הבקשה להקפאת ההליכים. משכך, אין מדובר לגישתה של המבקשת בהזמנת הסחורה ובאספקה שנעשתה במהלך העסקים הרגיל של המשיבה 2, הגם שצו ההקפאה ניתן בפועל רק ביום 9.5.2010. לטענת המבקשת שיקולים של מדיניות משפטית ראויה מחייבים פרשנות אשר לפיה המועד הקובע לשם הכרעה בשאלה מהי התקופה שלגביה חל צו ההקפאה הינו מועד הגשת הבקשה למתן הצו ולא מועד מתן הצו בפועל. לבסוף, שבה המבקשת וטוענת כי החלטתו של בית משפט קמא נשוא הבקשה דנן עומדת בניגוד ללשונו המפורשת של צו ההקפאה עצמו. 

4.        המשיבים (באמצעות הנאמן) סבורים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. בתגובתם עומדים המשיבים על כך שהליך ההקפאה מתנהל בהצלחה וכי במהלכו עלה בידי הנאמן (בסיועם של המשיבים 3-4) להביא לכך שהחברות תשובנה לפעול בצורה רווחית. עוד עמדו המשיבים על כך שהנאמן קיים התמחרות בין משקיעים שונים המעוניינים לרכוש את נכסי החברות ופעילותן; כי בעקבות ההתמחרות נבחרו המציעים הזוכים; וכי בימים אלו ממש פועל הנאמן לגיבושם של הסכמים למכירת נכסי החברות ופעילותן בסכום כולל של 5.2 מיליון ש"ח לערך. עם גיבושם של הסכמי הרכישה מתעתד הנאמן להעלות על הכתב הצעה להסדר נושים, לכנס אסיפות נושים ולהביא את ההסדר לאישורו של בית המשפט במסגרת הדיון הבא, אשר עתיד להתקיים ביום 29.12.2010. בנסיבות אלו, אף הורה בית משפט קמא ביום 31.10.2010 על הארכת תקופת ההקפאה ב-60 ימים נוספים, כדי לאפשר לנאמן למצות את הפעולות הננקטות על ידו. עוד מטעימים המשיבים כי שווי נכסיהן של החברות, קרי מכונות הייצור שבבעלותן, הוא דל וכי שוויין העיקרי של החברות נובע ממכירתן כ"עסקים חיים", על רשימת לקוחותיהן וצבר ההזמנות שנתקבל אצלן וכי לשם השגת התכלית של מכירת החברות ברווח מירבי, נזקק הנאמן לסיועם של המשיבים 3-4, אשר נטלו על עצמם במהלך תקופת ההקפאה למלא, ללא כל תמורה, תפקידים המוטלים ברגיל על נושאי משרה אחרים בחברה. כן הסכימו המשיבים 3-4 לעמוד לרשותם של רוכשי החברות ולעבוד בעבורם, ככל שהללו יחפצו בכך. המשיבים 3-4 אף מסרו תצהירים מפורטים בנוגע לנכסיהם וכן התחייבות להימנע מכל דיספוזיציה בנכסים אלו. נכסיהם של המשיבים 3-4 (ששווים נאמד במאות אלפי שקלים) אף כונסו ובהסתמך עליהם מתעתד הנאמן להציע לנושים שבידם ערבות אישית, דיבידנד מוגדל בתמורה להפטר המשיבים 3-4 מיתרת החוב. עובדה זו, קרי כי נכסיהם של המשיבים 3-4 עתידים להיות מחולקים באופן שוויוני בין נושי החברות, עמדה אף היא ביסוד החלטתו של בית משפט קמא להחיל את צו ההקפאה עליהם והם מוסיפים וטוענים כי מכל מקום ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור דנן היא החלטת ביניים, אשר ניתנה לאחר שקילת כלל השיקולים הרלוונטיים לעניין ובעיקר טובתם של כלל הנושים, וכי אין בה כדי להכריע באופן סופי בזכויותיה של המבקשת אלא אך לעכב, לזמן מה, את ההכרעה בתביעתה. עם זאת מדגישים המשיבים כי המבקשת בחרה לסמוך את תביעתה על עילה של הרמת מסך במטרה לנסות ולהשוות את מעמדה למעמדם של ספקים אחרים שבידיהם ערבות אישית של המשיבים 3-4 לפרעון חובות החברה ולטענתם מדובר בטענה משוללת יסוד, שכן התביעה נוגעת להזמנות של חומרי גלם מאת המבקשת במהלך העסקים הרגיל של החברות בתקופה שקדמה למתן צו ההקפאה (בחודשים ינואר-פברואר, אפריל ותחילת חודש מאי) ועוד נטען כי ככל שהמבקשת הגישה תביעת חוב לנאמן, מן הראוי כי תמתין להסדרת חובה במסגרת הסדר הנושים ולאחר מכן, תהא היא חופשייה לנקוט בהליכים מתאימים אם תמצא זאת לנכון.

5.        דין הבקשה להידחות. הליך הקפאת ההליכים הינו מעין הליך חירום אשר נועד לאפשר את המשך פעילותה של החברה כ"עסק חי" עד לגיבושו של הסדר נושים שיאפשר את שיקומה לטובת נושיה, עובדיה, בעלי מניותיה וציבורים אחרים נוספים [ראו לעניין זה: ו' אלשיך וג' אורבך הקפאת הליכים הלכה למעשה 14 (תשס"ו)) (להלן: אלשיך ואורבך); ראו גם: ע"א 6010/99 ששון נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נו (1) 385, 398 (2001)]. אמנם, ככלל אין בית המשפט נוטה להחיל את צו הקפאת ההליכים גם על בעלי מניותיה של החברה, בין היתר, נוכח העובדה כי הליך הקפאת ההליכים מעוגן בהוראת סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: החוק) שעניינו בחברה, ואילו הליך עיכוב ההליכים כנגד פרט מוסדר במסגרת הוראות פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם - 1980. עם זאת, במקרים נדירים עשוי בית המשפט להקפיא גם את ההליכים האישיים נגד בעלי המניות. בעשותו כן, ייתן בית המשפט את דעתו למגוון שיקולים הצריכים לעניין, לרבות נחיצותה של ההקפאה האישית כמנוף להפעלת החברה על ידי בעלי המניות במהלך תקופת ההקפאה, כמו גם נכונותו של בעל המניות לתרום מנכסיו האישיים לטובת ההקפאה (אלשיך ואורבך, 94-96).

           נראה כי שיקולים אלה הם שהוליכו את בית משפט קמא להורות לכתחילה על החלת צו ההקפאה גם על משיבים 3 ו-4 ועל פי הרציונל שהנחה אותו בהקשר זה, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי יש לראות את צו ההקפאה כחל גם על תביעת המבקשת דנן. מסקנה זו מתיישבת עם התכליות אותן נועדה ההקפאה לקדם והמשיבים עמדו בתגובתם על כך שפעילות הנאמן והמשיבים 3-4 להבראתן של החברות נשאה פרי וכן על כך שבעתיד הקרוב צפויות החברות להימכר למציעים שזכו בהתמחרות ויגובש הסדר נושים תוך שהמשיבים העמידו את נכסיהם האישיים לטובת ההקפאה. בנסיבות אלו, סבורני כי יש לאפשר למשיבים 3-4 למצות פעולות אלה מבלי שחרב התביעות של הנושים (לרבות המבקשת) תתהפך מעל ראשם במהלך תקופת ההקפאה. לא למותר להוסיף ולציין בהקשר זה כי תקופת ההקפאה מוגבלת לתקופה מירבית בת תשעה חודשים, שמרביתה כבר חלפה במקרה דנן, ואף בכך יש משום שיקול התומך בדחיית הבקשה.

           הטענה הנוספת שהעלתה המבקשת ולפיה המועד הקובע לעניין יצירת החוב הוא יום הגשת הבקשה למתן הצו ולא יום מתן צו ההקפאה דינה להידחות נוכח הוראת סעיף 350 לחוק, המסמנת בבירור את מועד מתן צו ההקפאה כמועד הקובע לעניין תיחום "חובות עבר" (ראו גם אלשייך ואורבך, שם, 105).

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           המבקשת תישא בשכר טרחת המשיבים בסך 7,500 ש"ח.

           החלטה זו אין בה כמובן משום הבעת דעה לגוף הטענות שהפנתה המבקשת נגד המשיבים 3 ו-4 בעניין חבותם האישית.

           ניתנה היום, כ"ח כסלו, תשע"א (5.12.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מא